התגעגעתם אלי?

פעם הייתי בקורס לכתיבה ומה שלמדתי שם זה שכל מה שאנחנו כותבים בשורות הראשונות זה ערימה של שטויות, ושיש למחוק אותן. קצת כמו החימום של הגרון לפני שירה. זה כבר שעתיים וחצי שאני מוחקת את כל מה שאני כותבת. אפשר להבין שעבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי משהו לאחרונה. אולי בכלל אני לא צריכה לעשות את זה, אבל משהו בי ממשיך לכתוב את המילים הללו שמופיעות על גבי מסך המחשב שלכם, אז תסבלו ביחד איתי. אוקי?

אז בשעתיים פלוס האלה שעברו הסתכלתי מסביב וגיליתי שכל מי שקראתי מאז הפעם האחרונה שהייתי בלוגרית סגר את הבאסטה: תושב חוץ אינו מעדכן את הבלוג שלו, עומרי חיון מקבץ נדבות, אריאלה פיקסלר אלון כנראה דואגת יותר לבריאות שלה וכך גם כל השאר. אולי עידן הבלוגים בכלל עבר מן העולם ואני עייפה מכדי להבין את זה. היום מה שהולך חזק זה Vלוג ביוטיוב. כלומר, לשים את הפרצוף שלך מול מצלמה, למרוח אותו עם 2 טון איפור, להציב 5 זרקורי אור על מנת להסתיר את פצעי הבגרות, ואתה מוכן. אולי זה עובד אצל אחרים, אני עדיין לא בשלב הזה.

על כל מקרה, אתם בטח שואלים את עצמיכם "מה מטרת הרשומה הזו?" ובכן, אני לא ממש בטוחה שאני יכולה לענות לכם על זה. לאחרונה קרו לי הרבה דברים; הייתי בחתונות, סיימתי מערכת יחסים, אפילו קניתי מלתחת לבוש חדשה, ועדיין אני מרגישה כאילו כל זה הוא לא יותר מסתם שלב מעבר המכין אותי למשהו גדול יותר. האם הכתיבה המחודשת היא הדבר הבא? אני בספק. אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי ומעולם לא קיבלתי הצעות קידום מן המערכת. אנשים מסתבר לא אוהבים לראות נשים חזקות. מי שכן אהב אותי ורצה בטובתי הם הקהל ולהם כאמור אין שום החלטה בנושא הקידום שלי במערכת.

אז למה החלטתי לכתוב? אלוהים יודע שבתפוז זה לא עבד, בנענע זה לא הוביל לשום מקום, אז למה לפתוח עוד בלוג ולהכין את עצמי לעוד אכזבה? ובכן, גם לזה אין לי תשובה. אבל אני יודעת שהאצבעות שלי ייחלו לרגע שבו הם יוכלו להיות מונחות על המקלדת, כי מסתבר שהן לא יכולות להפסיק להקליד. זה קצת כמו כאשר אתרי הכרויות קופצים לך כל הזמן על המסך, וזה כאילו המחשב מאשים אותך בהיותך רווק. אז זה ככה איתי ועם כתיבה. אני לא יודעת אם יעבור יום, חודש או שנה עד שאכתוב שוב, אבל לפחות עשיתי צעד ראשון. עכשיו תורכם; התגעגעתם אלי?