"פארק היורה" הוא סרט הרפתקאות בדיוני בבימויו של סטיבן ספילברג משנת 1993, המבוסס על ספר באותו שם מאת מייקל קרייטון. עלילת הסרט מתמקדת באי הבדיוני הנקרא איסלה נובלר, שבו קבוצת מדענים מומחים להנדסה גנטית, בראשותו של מיליונר שאפתן הקימו פארק שעשועים של דינוזאורים משובטים מעידן המזוזואיקון. קבוצת חוקרים מוזמנת לבדוק את בטיחות ואמינות הפארק לפני פתיחתו לקהל הרחב, אך בזמן ביקורם הדינוזאורים יוצאים לחופשי, על כל מה שמשתמע מכך.
לאחרונה הסרט חגג 20 שנה לצאתו והוא הופץ מחדש בטכנולוגיית תלת מימד. אני צפיתי בסרט ואני יכולה להגיד לכם שבניגוד לדינוזאורים, הסרט שרד את מבחן הזמן. נקודה אחת אשר מבהירה את זה היא שאנחנו לא יכולים לדמיין דינוזאורים באופן אחר מזה המוצג בסרט. חשבו על זה לרגע ותנסו לדמיין דינוזאור בראש שלכם. האם אתם מסוגלים לחשוב על משהו אחר מלבד היצורים המוצגים בסרט? לא. אתם יודעים למה? כי הסרט כבר הפך לקאלט, והדימויים שבו הפכו לממים תרבותיים.
דבר נוסף ששרד את מבחן הזמן הוא הפסקול של הסרט, בניצוחו של ג'ון ויליאמס. אם יש דבר אחד שסרטיו של סטיבן ספליברג ידועים על פיו זו המוסיקה של זוכה חמש פרסי האוסקר לאקדמיה לקולנוע. ואם אתם שומרים תוצאה, ויליאמס היה מועמד ל47 פסלונים כאלה. וזה לא פשוט לרגש עם מוסיקה שנועדה להיות האבן התומכת של סרט אימה. אבל אל תתנו לי לספר לכם עד כמה היא טובה, אתם מוזמנים לשמוע אותה ולשפוט בעצמיכם.
הסרט הזה הקדים את זמנו. היום אנחנו רואים את הארי פוטר נלחם בוולדמורט ולרובינו האפקטים הויזואליים הם לא עניין של מה בכך. "פארק היורה" המציא את המושג טרילוגיה עוד לפני שהרעיון ל"דמדומים" נולד. ואם עדיין לא הבנתם, אריאנה ריצ'ארדס (שמגלמת את לקס מארפי בסרט) יכלה בקלות להיות מודל לחיקוי לבנות נוער כיום, בדיוק כמו קטניס אוורדין עם "משחקי הרעב" שלה.
לאחרונה אני רואה שאולפני הקולנוע מנסים את מלוא כוחם כדי להביא את הצופים לראות סרטים בדיוניים, "מלחמת העולמות Z", "איש הפלדה", ו"פסיפיק רים" הם רק חלק מהרשימה, אבל רובם המוחץ נוחל מפלה עוד בסיבוב הראשון שלהם כשזה מגיע לתחרות מול סרטים אחרים. ההבדל בין "פארק היורה" לכל השאר הוא לא בעובדה שזהו סרט בבימויו של סטיבן שפילברג, וגם לא בכך שמדובר בהרפתקה אל זמנית, אלא בנקודה שאתה עדיין בחיים כשהם מתחילים לאכול אותך!
