השבוע יצאתי לדייט. היה נהדר. שתינו בירה, אכלנו תאילנדי וחלקנו ברד. יכולתי לראות את עצמי חיה לצידו את משך כל חיי. כמעט ושכחתי מאותו יום נוראי שבו אמרו לי שיש לי סרטן. זה היה בערב יום העצמאות ובמקום לאכול על האש עם המשפחה והחברים, ביליתי את היום בריצה מקופת חולים לחדר מיון, שם ביליתי את הלילה.
הרופא התורן הואיל בטובו לצאת אליי ב2:00 בלילה ולהודיע לי שיש לי סרטן באברי הרבייה. הוא גם אמר לי שיצטרכו לכרות לי אותם, ושלא אוכל להביא ילדים לעולם. כמות הבכי שיצאה ממני באותו רגע הייתה מטורפת. לא יכולתי לשער שאני מחזיקה בתוכי כל כך הרבה דמעות. בכיתי במיון, אחר כך בכיתי במחלקה ועכשיו אני בוכה כמו מפגרת מול המסך. חלומי הגדול ביותר לא יתגשם. לא יהיה לי ניקו קטן.
כשהגעתי לחדר הניתוח שאלו אותי בת כמה אני ואם יש לי ילדים. היובש בפה כמעט ולא נתן לי לדבר. האחות תפסה אותי בזמן שנתנו לי את זריקת ההרדמה. כשהתעוררתי, ידעתי שלעולם לא אהיה מי שהייתי קודם. אני כעת רק מעטפת ללא תוכן, כדור ללא אוויר, ספינה ללא מפרשים. קמתי ביום למחרת וצלעתי בחזרה לדירה שלי.
העניין הוא שמצאתי עבודה חדשה. מצאתי בחור חדש. מצאתי אפילו תחביבים חדשים. אבל מה כל זה שווה אם לא אוכל לאהוב מישהו שיצרתי בכוחות עצמי? מה יהיה תפקידי בעולם אם לא להעביר את הדברים שלמדתי לילדים שלי? אומרים שבן אדם לא באמת נפטר כל עוד חלק ממנו נשאר מאחור. אותו חלק שהיה שלי כעת מונח על שולחן בית החולים, בבדיקה פתולוגית, בניסיון למצוא מה לא היה בסדר אצלי.
כעת מדברים איתי על אכילה נכונה, על הליכות, על בדיקות תקופתיות, על תרופות וזריקות וכל מה שאני חושבת עליו זה שכדי להיות אמא, אבל אמא אמיתית, כל מה שצריך זה לילה אחד של סקס וקונדום אחד קרוע. במצבי הנוכחי זה הרבה יותר מסובך. בטח אצטרך לעבור וועדות אימוץ, שאלות של אנשים חטטנים שינסו להוציא ממני את כל הדברים שכבר אינם קיימים. ואני אהיה שם, מפוחדת, בוכיה, מתפללת, שהחלום לילד לא ילך לאיבוד.
ניקו, אתה עוד שם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה